<h1>חשק שלמה על רבינו גרשום</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל מעריכין. בין לעצמן בין לאחרים כגון ערכי עלי או ערך פלוני עלי וחייב בערכו לפי שניו. ונערכין. שיכול אדם לומר [עליו] ערך פלוני עלי ונתפס הערך וחייב המעריך לתת ערכו. נודרין. שיכול לומר דמי עלי או דמי פלוני עלי. [ונידרין. הנודר נמי (זה) שנודר ואומר דמי פלוני עלי אין לו קצבה אלא שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ונותן דמיו. ולא מעריכין] מפני שאין להם דעת. דבעינן איש שיודע להפלות לשם מי הוא מעריך או נודר. גמ' לאתויי מופלא הסמוך לאיש. [היינו] תינוק בן שתים עשרה שנה ותינוקת בת י"א שנה שסמוכין למצות ונדריהן נבדקין אי הוי מופלא שיודע לשם מי הוא נודר או מעריך הוי נדר אבל קודם לזמן הזה אע"ג דהוי מופלא לא הוי נדר דחשיב כקטן ולאחר זה הזמן אע"ג דלא הוי מופלא הוי נודר. ומנוול ומוכה שחין. שאין בהן דמים שאין אדם רוצה לקנותן. קמ"ל בערכך נפשות. דאפילו נפש כל דהו כי הני דלא חשיבי נערכין. נודרין לאיתויי מאי. [כלומר] אי לאיתויי מופלא הא שמעינן ליה מהכל דנערכין אלא לא איצטריך הכל לנודר אלא משום הכל דנידרין דהכל משמע אכולה בין אנערכין בין אנודרין בין אנידרין. [אלא] לאיתויי פחות מבן חדש. דנידר ואע"ג דקתני ליה בהדיא במתניתין תני והדר מפרש (בגמרא) [במתני'] דמהכל מייתי ליה ואי אמרת מאי שנאא) (דמהאי דקאמר) תני והדר מפרש [הכי מצי למימר בין אטומטום בין אחרש בין העובד כוכבים תני והדר מפרש י"ל] אין הכי נמי אלא אגב דבן חדש כתיב באורייתא קא מרבי לפחות מבן חדש אע"ג דאינו נערך ולא מעריך נידר. הכל סומכין. קא בעי למידרש השתא כולהו הכל לריבויא. יורש סומך ומימר. שאם הקדיש אביו זבח ומת קודם שסמך עליו יורש סומך על קרבן אביו [ויורש יכול להמיר קרבן אביו. קרבנו. וסמך ידו על קרבנו ולא על ראש קרבן אביו. ויליף תחלת הקדש. דהיינו תמורה דקא משוי לה השתא להא תמורה כהקדש. מסוף הקדש. היינו סמיכה ותכף לה שחיטה ומיכלייא הקדש וכי היכי דמסמיכה ממעט יורש הם הכי נמי מתמורה]. המר ימיר. [המר] רבויא הוא דסגי למימר אם ימיר. [וילפי סוף הקדש מתחלת הקדש. ילפי סמיכה מתמורה. קרבנו ולא קרבן עובד כוכבים כו'. דתלתא קרבנו כתיבי בסמיכה גבי שלמים קרבנו ולא קרבן עובד כוכבים דאין קרבן עובד כוכבים טעון סמיכה קרבנו ולא קרבן חברו דאין אדם סומך על קרבן שאינו שלו קרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה. ב) ולר' יהודה הכי לא לאתויי אשה]. לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה. שאם יש ב' או ג' חבירין בקרבן כולן סומכין עליו. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל מ"ש דדוקא אהאי קאמר דתני והדר מפרש דהכי הוה מצי למימר וכו'. ב) צ"ל ולר"י לא אתי להכי אלא לאתויי אשה ושייך לעיל קודם ד"ה וילפי.
<h2>דף ג:</h2>
לאתויי מנוה היפה לנוה הרע. דאע"ג דאית ליה בחוצה לארץ נוה יפה ובא"י נוה רע. עבד שברח מחו"ל לארץ. אין רבו יכול להוציאו משם. הכל מעלין לירושלים. אע"ג דירושלים נוה הרע כדאמרינן במסכת כתובות מנין לישיבת כרכים שהיא קשה שנא' ויברכו הקהל את כל העם המתנדבים וגו'. והשתא בעיא) אותו כי היכי דאמר הכל מעריכין כהנים ולוים וישראלים הם הכי לכל הני הכל דתנינן ושרי בעי אותו כי הכל חייבין בסוכה כהנים לוים וישראלים פשיטא אי הני לא מחייבי מאן מחייב. אף סוכה בין ביום ובין בלילה. והני כהנים הואיל ואי אפשר להו למיתב בה ביממא דטרידי בעבודה בלילה ליפטרו קמ"ל. אף סוכה איש ואשתו. וכהנים בעו למיהבי פרושים משום דבעו למעבד עבודה ברגל. [והני כהנים הואיל] ואישתרי כלאים לגבייהו. דכתיב ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן ומדשש כיתנא תכלת עמרא. ולבש הכהן מדו בד. ואמרינן [מדו] כמדתו שצריכין ליגע עד קשרי אצבעותיו וכתיב והיו על בשרו שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין בשרו. שערו היה נראה בין ציץ למצנפת. אלמא הוי מקום פנוי [לבר] ממצנפת להניח שם תפלין. והני כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיובל. כדתנן בפרק בתרא דמסכתין הכהנים והלוים מוכרין לעולם אפילו בשנת היובל עצמה וגואלין אפי' קודם ב' שנים אע"ג דכתיב כי מספר שני תבואות. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל והשתא בעי כל היכא דתני כהנים לויים וישראל לאתויי מאי כי היכי וכו' הכי נמי לכל הני כהנים וכו' דתנינן וכו'.
<h2>דף ד.</h2>
וגואלין לעולם. וכדמפרש התם. קמ"ל. דאיתנהו במצות דראש השנה מ"ט אע"ג דליתנהו בהשמטת קרקע איתנהו בהשמטת כספים ובשילוח עבדים בישראל. ואכלו אותם אשר כופר בהם. מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים והא אכילה חובה היא ולא תיבעי [זימון] (ברכה). קמ"ל ואכלת ושבעת. בשביעה תלה רחמנא והא איתנהו. לא צריכא דקא אכלי כהנים תרומה. תרי כהני וחד זר אכיל חולין. כל כהן ששוקל. מביא מחצית השקל לתרומת הלשכה. אינו חוטא. ואם אינו שוקל אינו חוטא שהרשות בידו. דורשין מקרא זה. להנאת עצמן לפטור מן השקלים. [שלנו הן. שבאין מתרומת הלשכה היאך אנו יכולין לוכל מהן]. ולבן כובדי. אמאי אמר אינו חוטא כיון דלא מחייב הא קא מעייל חולין לעזרה הנהו קרבנות הלקוחין משקליהן. דמסרי להו לצבור. להנהו שקלים מתנה לצבור הא לאו הכי לא מצו מייתו. א"ל אביי האי. קרא וכל ערכך לאו להכי אתא אלא להכי אתא דכל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותי' משקל. שאם העריך אדם את חברו ואינו ידו משגת ליתן שקל אינו נותן כלום אבל אם לאחר מיכן העשיר ישלם ערכו משלם אבל אם משיג ליתן שקל ונתן אפי' העשיר אח"כ אינו נותן יותר. אלא אמר אביי איצטריך. למימר כהנים דסד"א כו'. א"ל רבא אלא מעתה גבי איל אשם [דכתיב והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים] הכי נמי נימא הואיל ואקיש ערכין לאשם נימא כל דאיתיה בערכין איתיה באיל אשם. [אלא אמר רבא. איצטריך למיתנא כהנים דס"ד] דישראל לפני כהן משום דכתיב בפרשה דבר אל בני ישראל. קמ"ל. דכהנים נמי בכלל ישראל. [ערך סתם. א)מפרש אמר מר לקמן האי וכולה ברייתא]. ערך כולו הוא נותן. היכא דאמר ערכי עלי. ואינו נותן ערך אבריו. כדתנן [אמר] ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום אבל אם העריך אבר שהנשמה תלויה בו כגון ראשו או לבו חייב ליתן ערך כולו משום דכתיב בערכך נפשות. נפשות ולא את המת. מעריך אתה את שנפשו בו ואי אתה מעריך את המת. [וגוסס אינו בהעמדה]. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל לקמן באמר מר מפרש לכולה ברייתא.
<h2>דף ח:</h2>
[י"ב ימים טמא ראיתי. אז הויא זבה גמורה לאכול קרבנה דתרי קמאי חשבינן סוף זיבה וז' דנדה וג' זבה השתא הויא זבה גמורה. פתחה שמונה. דהכי פשו מימי זיבה. וכ"ש באומרת י"ג טמא ראיתי. דהויא זבה גמורה דבין קודם ז' ימי נדה ובין לאחר ז' ימי נדה איכא לשווייה זבה גמורה. והויא פתחה ז'. דכד מצרפת לז' ימי נדה ד' ימים מהני בתראי י"א פשו להו ז'. והיינו דקאמר שאין פתח בטועה פחות מז' כו'. שאחר שתפסוק הללו ז' ימים תחזור לפתח נדתה ודאי. שאם תראה יום אחד מונה ששה והוא והויא טהורה ודאי כדכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה ולא יותר. תימני שבעה נקיים ותישתרי לבעלה. ממה נפשך דאפילו זבה גמורה הויא לא צריכה אלא ז' נקיים ותו לא דכתיב ואם טהרה מזובה]. לתקונה [לידי] נדה ופתחה קא אמרינן. כלומר כולי האי דאמרינן הוא כדי לתקונה שתחזור לפתח נדתה ודאי שלא תהא צריכה [למנות] בימי נדתה אלא (ששה והוא או ה') [חמשה או ארבעה והם] אפילו ראתה ששה שתהא מונה אחד והם ותיטהר. ושתדע מתי היא זבה שחייבת קרבן. כל הטועות זבות. כל אשה שראתה דם ואינה יודעת אם בימי נדה אם בימי זיבה הרי היא בחזקת זבה דאזלינן לחומרא. ומשיב התלמוד כל הטועות זבות. בתימה [היכי מצי אמר זבות גמורות] והלא אינן אלא ספק זבות [גמורות] ספק נדות. ותו יום אחד טמא ראיתי שני ימים טמא ראיתי בת אייתויי קרבן היא. והלא אינן ספק אלא או ספק נדות או ספק שומרת יום דלאו בת קרבן היא עד דראתה ג' ימים וקא מעיילא חולין לעזרה. אלא אימא כל הזבות הטועות. [כלומר מג' ימים טמא ראיתי ואילך דספק זבה גמורה הויא ספק נדה. מביאות קרבן. משום ספק זיבה]. ואינו נאכל. דתניא [בנזיר דף כ"ט] ר' יוסי בר יהודה אומר אשם תלוי נאכל חטאת העוף הבאה על הספק אינה נאכלת מ"ט הכא חדא ספיקא והכא תרי ספיקי. אשם תלוי אינו אלא ספיקא אחת ספק קודש ספק חולין לעזרה משום הכי נאכל ועוד משום הכי נאכל דאמרינן מתנדב אדם [ומביא] אשם תלוי בכל יום שאם אינו בא על חטא זה בא על חטא אחר אבל חטאת העוף יש בו ב' ספיקות של איסור ספק חולין לעזרה וספק איסור נבילה [משום דבעיא מליקה ואי חולין היא אית בה איסור נבלה] הילכך מביאה קרבן ואינו נאכל. [חוץ מפתחה שבעה ופתחה שמונה. היכא דראתה י"ב ימים או י"ג ימים דהתם ליכא לספוקי דהתם הויא זבה גמורה ודאי כדאמרן לעיל הילכך מביאות קרבן ונאכל. ההוא דקאמרי מביאות קרבן ואינו נאכלא) אלא או בקבורה או בשרפה]. [מתני'] אין בנגעים פחות משבוע אחת [ולא יותר על ג' שבועות]. שחין ומכוה הסגרן שבוע אחת ובתים הסגרן ג' שבועות [מפורש בתורת כהנים. [גמ'] צדקתך כהררי אל נגעי אדם. שעשה הקב"ה צדקה עמו שאין הסגירו אלא שבוע. ומשפטיך תהום רבה אלו נגעי בתים. שאין נגמר דינן עד ג' שבועות]. אילמלא צדקתך. שהיא [גדולה] כהררי אל שכובש שכשיש בו באדם מחצה עונות ומחצה זכיות נושא עון אחד מן הכף מאזנים ומעבירו ומוחלו כדי שיכריעו הזכיות שאלמלא כן שאם לא יהא נוטל [עון מן הכף וכובשו וגונזו (שאם) אם לא יחטא] ומעביר ראשון ראשון ומניח להכריע (הזכיות) [החובות]. מי יוכל לעמוד מפני משפטיך. (שיהיו מכריעין) [שיורדין] עד תהום רבה. רבא אמר צדקתך כהררי אל. שאתה נוטל עון מן הכף [וכובשו] וגונזו שאם לא יחטא שוב אתה מוחלו ואם חטא אתה מצרפו עם שאר עונות ודנו. מפני שמשפטיך תהום רבה. בשאינו חוזר בו. רבא כר"א דאמר כובש כדאמרן ופליגי תנאי בזה במס' ר"הב). [מתני'] [אין פוחתין מארבעה חדשים. עוברי' של ל' ל' יום ומפרש (עולא) [רב הונא] בגמ' מה טעם לא נראה לחכמים שיתכן לעבר יותר משמונה. שתי הלחם אין נאכל פחות משנים ולא יותר על שלשה. כיצד נאפה מערב עצרת ונאכל בעצרת לשנים הוי יום ב' חל להיות אחר שבת נאכל לשלישי. לחם הפנים נאפה מע"ש ונאכל לשבת הבאה לתשעה חל יום טוב להיות בע"ש נאכל לעשר ב' ימים של ר"ה נאכל לי"א שאין אפייתו דוחה לא את השבת ולא את י"ט. אין קטן נימול פחות משמונה. מפורש במס' שבת פרק ר' אליעזר דמילה]. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל אסור להניחו כמות שהוא משום בזיון קדשים אלא או בקבורה וכו' ועי' בתמורה ל"ד במשנה דנחלקו ת"ק ור"י בזה. ב) שם בר"ה לא הובא רק פלוגתא דאמוראי דר"א ור"י בר חנינא ואולי דצ"ל ופלוגתא דהנך אמוראי הוא בר"ה י"ז.
<h2>דף י.</h2>
[מתני' אין פחות מכ"א תקיעות במקדש ולא מוסיפין על מ"ח. מפרש במס' סוכה בהחליל]. אין פוחתין מב' נבלים ולא מוסיפין על ששה. לא איתפרש לן מ"ט ששה. [ב' נבלים ולא פחות דהכי יאמר בסיפא דפירקן וב' נבלים וצלצל]. נבל. היינו עץ עשוי כמין נפה עגול [של עץ] ופורס עליה מיכן [ומיכן] הכרס של כבש [תמיד] כדתנן במסכת (תמיד) [קנים] מעיו לנבלים היינו הכרס בני מעיו לכינורות היינו הדקין והיה מניחו לייבשו ואח"כ מכה על הכרס ומשמיע קול גדול. ב' חלילים. לא איתפרש לן מ"ט ב'. ולא מוסיפין על י"ב. כנגד י"ב (כהנים) [לוים] העומדים על הדוכן דאמר לקמן. חליל. פיפא. ואיכא דאמרי נבל הרפא בלע"ז. [גמ'] [לא יפחות מז'. תקיעות בכל יום ולא יותר על ט"ז. דהיינו שליש מדתנן במתניתין ר' יהודה סבר תקיעה תרועה ותקיעה חדא הלכך קאמר ז' דהיינו כ"א דמתניתין דסבר כל חד וחד לחודי וי"ו דר' יהודה היינו מ"ח דמתניתין. ותקעתם תרועה. קרי לתרועה תקיעה וקרי לתקיעה תרועה דכתיב תרועה יתקעו ש"מ דחדא היא]. ור' יהודה. ההוא תתקעו ולא תריעו לסימנא בעלמא הוי להקהיל משום הכי סגיא בחדא. אבל למצוה [ועבודה חשיב] תקיעה תרועה ותקיעה חדא. [אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום. דכיון דחדא היא אין מפסיק ביניהן כלום. אפי' רבנן. והאי דקאמר ולא כלום לאו דוקא הוא אלא לאפוקי מדרבי יוחנן קאמר דכולי האי לא מפסיק קאמר אבל פורתא מצי מפסיק כרבנן דאמרי דתרי הוא קמ"ל דלא מפסיק כלום וכר' יהודה. ואימא הכי נמי. דכדרבנן מצי לאוקומה. א"כ מאי ולא כלום. האי משמע דלא מפסיק כלל. אלמא משום דחדא הוו]. [מתני'] החליל מכה. מזמר בכח לפני המזבח. באבוב. קנה. לא היה מחלק אלא באבוב יחידי. כלומר שבסוף השיר [הזה] היה מאריך בקול האבוב יותר משאר מיני זמר ובו היה מפסיק השיר מפני שקולו ערב ומחלק ומפסיק יפה. ועבדי כהנים היו. משאר אומות אותן מזמרין בכלי שיר, ור' יוסי אמר. ישראל היו ומיוחסין ממשפחת בני פגריס וציפריא. ומאמאום היו. מאותו מקום. [גמ'] הואיל והיחיד גומר בהם את ההלל. בשחיטת פסח גומר בהם את ההלל. א) (וב' ימי שחיטת הפסח אין גומר בהן את ההלל) כדאמרינן התם במסכת פסחים לא הגיע לאהבתי מפני וכו' אלמא דגומרין בהן את ההלל. [רבינו גרשום]. א) צ"ל אבל בשאר ימות הפסח אין גומר וכו'.
<h2>דף יא:</h2>
על עסקי קול. בשעה שהיה משה משורר שהוא לוי האלהים יעננו לו בקול. אף הם בעבודת מזבח. שירה בשעת קרבן. אתם בשלהם. כלומר אם שינו עבודתן לוי לכהן הרי הן במיתה. הם בשלהם. כלומר ששינו עבודת' כגון שוער ששרר או משורר ששיער אינן אלא באזהרה בלאו. הא כתיב חדא זימנא. ואת אהרן ואת בניו תפקוד ושמרו את כהונתם והזר הקרב יומת משוער היינו שומר השערים כדכת' וחוסה על השערים. ר' יהושע בר' חנינא ויוחנן בן גודגדא לויים היו. דמר סבר. יוחנן בן גודגדא דבמיתה הוו וגזרו רבנן דלא מסייע אטו שלא יהא שוער [לבדו] דבמיתה. ומר סבר. ר' יהושע בן חנניה אינו אלא באזהרה הואיל ולית ביה עון מיתה וקא בעי לסיועיה דלא עביד ממש [לא גזרו רבנן]. לא דכולי עלמא כו'. עולת נדבת ציבור. שנעשה להן נס ונתנדבו להביא עולה דעולת נדב' יחיד דתדיר' ודאי אינה (עולת נדבת יחיד דתדירא ודאי) טעונה שירה. או דלמא. הא דקאמר ותקעתם [בחצוצרות] על עולותיכם דהיינו [שיר]. עולותיכם דכולהו ישראל קאמר. א) עולת נדבה בכל (ישראל) [יחיד] או עולת תמיד דהויא דכולהו ישראל. ויאמר חזקיהו [להעלות העולה וגו']. אע"ג דהאי קרא בפר עבודת כוכבים דב"ד (כו') [כתיב] הא איכא [נמי] מהתם שבעה כבשים דלאו הוו דע"ז. אילימא דעולת חובה. דתמיד. למה לי אימלוכי. בחזקיהו (דאמר להו) [דקאמר] ויאמר חזקיה (אי לא) [והרי] ידעי דבעיא שיר. ביום ט"ז [לחדש הראשון]. אלמא לאו ר"ח הוא. כבש הבא עם העומר (זמנו בט"ז בניסן) [הוא. דקרב בט"ז בניסן. אי איקבע ר"ח בזמנו. דיקרב עומר בט"ז]. ולמה להו למיבעי וליחזו. היכי עבוד פסח בי"ד והיכי אכול מצה דודאי לא הוו עבדי אי לאו דידעי דאיקבע בזמניה. אלא. לעולם ידעי דאיקבע בזמניה וכבש הבא עם העומר הוה ודקא אמרת למה להו אימלוכי. מידי דהוי אשליח דציבורא. [דמימלך] דנוטל רשות קודם [שיעמוד] להתפלל מפני כבוד הציבור אף הני נמי משום כבודו של מלך נטלו רשות ממנו. ויש תימה בדבר היכי מצי אמר דאקרוב עומר בי"ו ניסן והרי עיבר חזקיהו ניסן בניסן כדמפורש [בדברי הימים]. אותו יום ט' באב היה. דהיינו יום חיב באותו יום שבכו העדה דכתיב ותשא כל העדה וגו'. וכן בשניה. כשחרב הבית בשניה מוצאי שבת ומוצאי שביעית היתה. בטל התמיד. שלא היה להם [שוב] בהמה להקריב. דאית רמיא להו. שמצאו בהמה והקריבוה עולת נדבה. ותסברא. דשירה דוקא הואי. הא שירה דיומיה. דנאמר ביו' ראשון דהיינו מוצאי שבת לה' הארץ ומלואה הוא. וישב עליהם את אונם. שירה דארבע בשבא הוא דכת' בסוף מזמור אל נקמות דנאמר ברביעי אלא לאו משום שיר ממש אמרו ליה. אלא איליא בעלמא. קינה נזדמנה בפיהם. והא עומדין על דוכנן קתני. דמשמע שהלכו שם לשום כך לומר שירה ובשביל עולת נדבה (לא הוי כולם עולין לשם) [לא הויא כולם עולין לשם עולה]. אלא סבירא ליה כריש לקיש דאומר שירה שלא על הקרבן. אע"ג דאין מחוייבין כשאין תמידין. (בעולה נמי נדבת) [בעולת יחיד] נמי. נימא אע"ג דאין מחוייבין. נפיק מינה חורבא. דאמרי ש"מ עולת נדבה לא מצי קרבה בלא שיר [וזמנין דליכא לוים כמו שעלה עזרא וסברי דלא מצי קרבה בלא שיר] ולא מייתו לה ואיהי לא בעיא שיר. ואיכא דאמרי נפיק מינה חורבה דאמרי מה עולת נדבה איבעי אמר איבעי לא אמר [אף האי עולת חובה איבעי אמר ואיבעי לא אמר. למ"ה]. ת"ש ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם. מה עולה [דקדשי קדשים. בעיא שיר חצוצרות. אף שלמים קדשי קדשים. היינו ב' כבשי עצרת דהוו שלמים ואין נאכלין אלא לכהן דומיא דחטאת ואשם דקדשי(ם) קדשי[ם] הן דכתיב קודש יהיו לה' לכהן]. שקבוע להן זמן. בעצרת. אף עולה שקבוע לה זמן. היינו כל עולות חובות וקא ממעט מהכא עולה נדבה. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל עולותיכם דכולהו ישראל קאמר והיינו עולת תמיד דהויא דכולהו ישראל אבל עולת נדבה הוי בכלל עולת יחיד ואינו טעון שירה.
<h2>דף יב.</h2>
נסכין הבאין בפני עצמן. כדאמרינן במס' מנחות (דף מד) האומר הרי עלי יין לא יפחות מג' לוגין. [או דלמא] על אכילה ושתיה. דמזבח על זבח הקרב עם נסכיו. [והתני רב מרי. על עולותיכם וגו' אלא לאו דנסכין [הבאין] בפני עצמן א) דבטל תמיד]. אי הכי. כיון דאי בעי מצי למימר שירה שלא על הקרבן לימא נמי אנסכים. נפיק מינה חורבא. דסברי דדינא דנסכין לא מצו קריבי אלא ע"י שיר [ואי ליכא לויים לא הוו מקרבי להו ואינהו לא בעו שיר. בעשרים וחמש שנה לגלותינו. לגלות יכניה ארבע עשרה שנה אחרי אשר הוכתה העיר לגלות צדקיה. שראש השנה. שלה בעשור דלא אשכח שיום ר"ה דהוי בעשור אלא יובל ביוה"כ אלמא בשנת י"ד יובל הוא. ואי ס"ד בחד בשבוע חרב מחד בשבוע עד לחד בשבוע. תליתאי הרי ט"ו הוו ולא איקלע יובל עד שנת ט"ו אלא ש"מ מדאמר קרא בי"ד שנה ותו לא וההיא הוה יובל לא משכחת לה דחרב הבית אלא בשנה שניה לשבוע ואישתכח דאתא יובל בי"ד שנה. אמר רבינא. לעולם בחד בשבא חרב ודקא קשיא לך לא איקלע יובל עד ט"ו תריץ הכי י"ד שנה אחר שנה שהוכתה דהוו להו ט"ו בהדי ההוא שנה שהוכתה]. אי הכי. כיון דחשבת י"ד בר מההיא שתא דחרוב. עשרין ושית הוויין. והא כתיב בכ"ה שנה. דאמר מר גלו בז' גלו בח'. לאחר ז' שנים שגלה יהויקים גלה (דגלה) יחזקאל [עם] יכניה. [גלו בי"ח. לאחר גלות יהויקים גלו עם צדקיהו וחרב הבית]. משב. כשגלה יכניה. ועד י"ח. כשחרב הבית י"א שנה וט"ו כדאוקמת אחר שנה שהוכתה העיר דהיינו כ"ו וקרא אמר בכ"ה לגלותנו אלא ודאי י"ד הוו ותו לא דהוה להו כ"ה שנים. אמר לך רבינא ולדידך. דתריצת הכי בי"ד. מי ניחא. דליהוו כ"ה שנים ותו לא. מיכדי גלו [נמי] בי"ט. ובעל כורחיך הוי כ"ו. אלא מאי אית לך למימר. דליהוו כ"ה ותו לא. לבר משתא דגלו בה. דלא חשיב [דבצר] ההיא שנת י"ט דגלו אלא י"ח ולא הוו אלא י"א וי"ד דהוו כ"ה. לדידי נמי. קא חשיב י"ד לבר מההיא שתא דגלו בה דמטפי לה כדאמרן. מ"מ גלו בי"ט לרבינא קשיא. דאי חשיב משב ועד י"ט י"ב ולבתר הכי י"ד הויין כ"ו דרבינא מטפי. אמר לך רבינא מי סברת ג' גליות הואי. האי דקאמר משב ועד י"ח ומשב ועד י"ט לא הוו אלא שתי גליות דהאי דקאמר גלו בז' גלו בח' היינו חדא שתא וכן נמי גלו בי"ח גלו בי"ט חדא שתא. והאי דקאמר [ליה מי סברת] ג' גליות ולא אמר ד' גליות משום דאיהו לא קא איירי בח' אלא משב ועד י"ח ומשב ועד י"ט קאמר הלכך קאמר ליה מי סברת ג' גליות גלו. גלות [יהויכין] בשבע לכיבוש יהויקים שהיא שמינית [למלכות] נבוכדנצר וגלו בגלות צדקיהו בי"ח לכיבוש יהויקים שהיא י"ט לנבוכדנצר ולא הוו אלא ב' גלויות ובין גלות (יהויקים) [יהויכין] לגלות צדקיהו לא הוו אלא י"א שנה. [רבינו גרשום]. א) נראה דחסר כאן וצ"ל דליכא למימר דאמרו שירה על נסכי התמיד דהא כבר בטל התמיד.
<h2>דף יד.</h2>
[אסור לאדם לומר כמה נאה עובד כוכבים זה. משום שנאמר לא תחנם לא תתן להם חן]. דלאו בני אחוזה נינהו. א)0דעובד כוכבים לא קני (גופא) [שדה] ועוד שאין לו שאר אב ואין ב)0יורש את אביו. מתני' [אחד המקדיש שדהו] בחולת המחוז. היינו שדה שסמוכה למחוז העיר שדורכין אותה בני אדם ועוד כיון שסמוכה לעיר ועומדת בקמתה רואין אותה בני אדם ונותנין בה עין רעה [ס"א הרע] ואינו עושה פירות כ"כ. פרדסות סביסטי. שבאותו מקום שהן מעולות הרבה כשהוא פודה נותן בין בזו ובין בזו נ' שקל. גמ' מקדיש בעין יפה מקדיש. והקדיש את האילנות לדמיהן [לבד וחוזר ופודה קרקע כו']. פרדיסות משמע דאית בה אילנות וקתני נותן [בבית] זרע חומר שעורים נ' שקל אלמא אינו צריך לפדות את האילנות בפני עצמן. [ראויה לפרדיסאות קאמינא. ולא דאית ביה אילנות. ת"ל] שדה מכל מקום. כלומר שיפדה את השדה ואין צריך לפדות את האילנות. [הכא נמי פודה וחוזר ופודה. כלומר שלאחר שפדה השדה פודה את האילנות]. ממטע עשרה לבית סאה. כלומר שישנן נטועין [בשוה] בתוך בית סאה. הרי זה הקדיש את הקרקע. אגב האילנות אע"ג שלא הזכיר את הקרקע דבטילה היא (אגב) לגבי האילנות. [ואת האילנות שביניהם. אילנות קטנים שעלו בין אותן אילנות]. פחות מיכן או יתר מכן. שנטועין אותן י' אילנות בפחות מבית סאה או מפוזרין ביותר מבית סאה דבטלו מתורת אילנות. או שהקדישן בזה אחר זה. לאילנות הרי זה לא הקדיש (אלא) את הקרקע. אלא (א"כ) [אפי'] הקדיש. בפירוש הקרקע וכשהוא פודה וכו'. וקא פריך מרישא דברייתא. ר' שמעון אומר לא הקדיש אלא את החרוב כו'. דדבר חשוב הן דקא ינקי משדה הקדש. אבל לא שאר האילנות דמקדיש בעין רעה מקדיש. הקדיש את האילנות ואח"כ הקדיש הקרקע. אע"פ שנטועין עשרה בבית סאה ובזה אחר זה הקדיש (שדה ואת האילנות כשהוא פודה כו' בשויהן) [פודה את האילנות בשוויהן וחוזר כו'. ניזיל] בתר פדיון. הואיל ובשעת פדיון ישנה לקרקע מקודשת עם האילנות ונפרקו אגב ארעייהו. מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה. דבשעת הקדש היתה שדה מקנה. ואח"כ מת אביו. והיה ראוי לירש אותה שדה אם לא קנאה. מנין שתהא לפניו. עכשיו בשעת פדיון. כשדה אחוזה. ויפדה בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף. ת"ל ואם את שדה מקנתו וגו'. אלמא אזיל רבי שמעון בתר פדיון אע"ג דלא הויא שדה אחוזה בשעה שהקדישה אלא בשעת פדיון אזלינן בתר השתא. ומת אביו ואחר כך הקדישה. דבין בשעת הקדש ובין בשעת פדיון הוי שדה אחוזה [רבינו גרשום]. א)0אולי צ"ל בא"י דעובד כוכבים וכו'. ב) עי' קידושין י"ז ע"ב דעובד כוכבים יורש את אביו ד"ת וכ"ה כאן בתוס' ד"ה בעובד כוכבים וצ"ע.
<h2>דף יד:</h2>
[מ"ט. אי קא סברת דמשום קרא דקא דרשי שדה שאינה ראויה ההוא] קרא לכדר' מאיר הוא דאתא דלדידיה מיסתבר טפי. [אלא לאו דאזיל בתר פדיון]. אמר רב נחמן בר יצחק. לעולם רבי יהודה ורבי שמעון בעלמא לא אזלי בתר פדיון והכא גבי לוקח שדה מאביו מ"ט אזלי בתר פדיון קרא אשכחו ודרוש מקרא יתירא דא"כ דלא אזלינן בתר פדיון ליכתוב אם [את] שדה מקנתו אשר לא אחוזתו אי נמי [אשר לא] שדה אחוזתו מאי משדה ש"מ שאינה ראויה להיות כו'. טרשים. שדה מליאה סלעים שאינה ראויה לזרע. שדה כל דהו. בין ראוי לזרע בין אין ראוי לזרע. נגאלין פחות מב' שנים. דאמרי' לקמן המוכר [שדהו] בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות מב' שנים שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך. ושב לאחוזתו. ואחוזתו היא כמות שהיא. אין יוצאין לכהנים ביובל. כשדה אחוזה אלא לעולם בעלים רשאין לפדותה. ליפרקו אגב ארעייהו. האילנות (שמכר) א)0[שהקדיש] [זרע חומר שעורים בנ' שקל וליהדרו לבעל ביובל אגב ארעייהו היכא דמכר]. משיפולא ועד תהומא. שיפוליה שוליו מסביבות שרשיו ולמטה עד התהום. [כי אמרי נהרדעי] בבא מחמת טענה. כשטוען שלקח הקרקע מקום מושב האילן (עצמו) [עמו] וכבר יש לו שני חזקה. [מכסת מה ת"ל. דכתיב גבי מקנה דכתיב וחשב לו הכהן את מכסת הערכך]. ת"ל מכסת. ואין מכסת אלא דמים דמי שוויו כדאמרן לקמן. [נאמר כאן וחשב ונאמר להלן. בשדה אחוזה וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים וכו' מה להלן דבר קצוב זרע חומר שעורים בנ' שקל אף כאן נמי. לרבנן. דאמרי בשדה מקנה נותן את שוויו אית להו גזרה שוה וחשב וחשב ומפקי ליה לג"ש לחומש דמה שדה אחוזה מוסיף חומש אף שדה מקנה מוסיף חומש. או דלמא לית להו ג"ש ולית להו חומש. בשדה מקנה]. הוו להו טובא. כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין. ב)0[אין מכסת אלא דמים. כלומר דנותן את שוויו]. והרמות מכס לה'. שהיה נותן בישרות נפש אחד מחמש המאות ולא היה מפסיד. מה ערכין. ערכי אדם [אין מוסיף חומש. [מתני'] המית בן חורין] נותן את שוויו. של בעל השור והיינו כופר (ואת) [ואם תימצא] לומר שוויו של מומת היינו דמים כדאמרינן בבבא קמא. חבל בזה ובזה. שאם חבל שור המועד בין בעבד בין בבן חורין משלם נזק שלם. [גמ'] מועד אין תם לא. כלומר מועד משלם נזק שלם אם חבל באדם אבל תם לא משלם אלא חצי נזק. [משלם] במותר. מי שחבל יותר באחד. דבמועד הוא דמשכחת לה. דמשלמי הבעלים כופר. בתם לא משכחת לה. דכתיב ובעל השור נקי. [מתני'] [הכל לפי] המבייש והמתבייש. שאם בייש את אדם חשוב אינו משלם כמו שאם בייש הדיוט אי נמי בייש חשוב משלם יותר משאם בייש הדיוטות. [ואימא. אמאי נ' סלע לכולהו מילי לקנס ולבושת ולפגם. א"כ יאמרו בעל וכו'. מה בין זו לזו. אלא ש"מ שמוסיף לבת חשובים בושתה]. אי הכי גבי עבד נמי יאמרו כו'. וקי"ל דבין לזה ובין לזה שלשים ותו לא. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל האילנות שהקדיש לפרקו לפי חשבון זרע חומר שעורים וכו'. ב) כ"ה גי' רבינו כאן בברייתא וכמו שהגיה בשט"מ באות כ'.
<h2>דף טו.</h2>
אילו באו עליה ב' אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה. שהראשון שלא בעל כדרכה אינו נותן כלום א)0שלא בעלה ואם זה האחרון [שבעלה] נותן נ' כאילו בעל אשה שלימה שלא בא עליה אדם מעולם יאמרו בעל פגומה כו' אלא ודאי פגומה נותן נ' ותו לא שכבר מבויישת היא ובעל שלימה נותן נ' ובושת. [מתני'] נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה. שהאומר בפיו שפלונית פגומה חמור מן הפוגמה בעצמו שזה נותן נ' שקל וזה ק'. וכן מצינו. [באבותינו וכו'] כדכתיב וינסו אותי זה עשר פעמים וכתיב בתריה אם יראו את הארץ וגו' שעל כל אותן עשר פעמים [שנסו] שלא בטחו בהקב"ה לא נגזרה עליהן גזרה שיפלו במדבר עד שאמרו לשון הרע על הארץ. [גמ'] על שם רע שהוציא. וענשו אותו מאה כסף. במלאות ספקו. כשימלא עונות כמו שמספקות המדה להכיל יצר לו. פורע ממנו. על עצים [ועל] אבנים. כדכתיב ערים גדולות ובצורות בשמים וארץ אוכלת יושביה היא. אלא ממנו. כלפי מעלה והיינו בעל הבית שבראם. כך מצרים עולין מצד אחר. אע"פ שהבטיחם הקב"ה לא תוסיפו לראותם. פלוט אותם ליבשה. כשהן מתים. [שנים במים] במרה וברפידים. וקשיא לי מ"ט לא קא חשיב מים במדבר צין. [רבינו גרשום]. א) עיין תוס' כאן בד"ה אילו.
<h2>דף טז.</h2>
[כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא. שהאחד הראשון אומרה בפני ג' אם חזר וסיפרה אחד מהם אין בו משום לשון הרע שלדעת כן אומרו בפני ג' שאינו חושש אם יתפרסם הדבר דחברך וכו']. ושמעי אנסי. שילטונין. ואנסי ליה. שאומרים ודאי עשיר הוא הואיל והוא מוציא כ"כ. שמתוך טובתו בא לידי רעתו. שמדקדקין אחריו ואומרים לו אותו שאתה משבח [כ"כ] הלא שמענו שעשה כך וכך. איכא דאמרי. לאו מימרא איתמר אלא כי ההיא גוונא. [הואא). להשבע]. מי שמיוחד ביתו לו. שרוצה להנות יחידי מכל טוב שיש לו בביתו ואינו רוצה שיהנו אחרים עמו. [ויטבלו את הכתנת בדם. סימן יבא כתנת ויכפר על מעשה דם. יבא דבר שבגובה. מצנפת שהי' על הראש]. אהיכא דאיתיה. שכנגד לבו היה חוגרו דכתיב ולא יחגרו ביזע במקום שמזיעין כגון תחת שחיו אלא כנגד לבו שאינו מזיע שם. אין אפוד [ותרפים]. כלומר אין אפוד שמכפר על עון תרפים. דבר שבקול. דכתיב ונשמע קולו בבואו אלמא אית ליה כפרה לאומר לשה"ר ע"י מעיל ולא לקי בצרעת. יבא דבר שבחשאי. קטורת שהיה עושה לפנים בהיכל (כל) שאין אדם רשאי ליכנס לשם לראותו. [ויכפר על] מעשה חשאי. לשה"ר שאומרים אותו [בחשאי] ובחדרי חדרים. קשיא שפיכות דמים אשפיכות דמים. דהתם אמרת כתונת מכפר והכא אמרת עגלה ערופה מכפרת. [דידיע מאן קטליה. כתונת מכפר. במזיד ולא אתרו ביה. דלא הוה בר קטלא כתונת מכפר. הא בצנעא הא בפרהסיא. לשה"ר הנאמר בצנעא קטרת מכפרת דומיא דחשאי ב)0אי] דלא אהני מעשיו ממש אלא דעבד שום מילתא כגון שהלבין פני חבירו דאמרינן [מעלין עליו] כאילו הרגו או דבר ערוה כדאמרינן בבני עלי העלה הכתוב עליהן כאילו [בעלו] על כיוצא בהן מעיל מכפר. [רבינו גרשום]. א) נראה דצריך לציין הואל קח ככרים ופי' ע"ז דהואל היינו שבועה. ב) נראה דצ"ל הא דלא אהני מעשיו וכו' ופי' רבינו דקאי התירוץ גם אש"ד וכן כתבו התוספת כאן בשם ועוד יש מפרשים.
<h2>דף יז.</h2>
השג יד בנודר. [השג יד דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו בתר השג יד דמעריך אזלינן דהיינו נודר כדמפרש בגמרא ולא בתר נערך כדמפרש כיצד עני שהעריך כו'. והשנים בנידר. היינו כערך מה שכתוב [בתורה] אם מבן חדש שנים אם מבן עשרים בתר שנים דנערך אזלינן ולא בתר מעריך ומפרש כיצד כו' אכל חד וחד]. אבל בקרבנות [אינו כן]. דלא אזלינן בתר השג יד דמדיר אלא [דנידר] כדמפרש הרי שאמר קרבנות של מצורע זה עלי א)0יש שמביא תחתיו היה מצורע עני [מביא קרבן עני] כו'. רבי אומר אומר אני אף בערכין כן. כמו בקרבנות דאזלינן בתר נידר. וכי מפני מה כו'. כלומר [אם כן] מפני מה קתני רישא דמתני' עד שהעריך את העשיר נותן ערך עני דאזלינן בתר השג יד דנודר לפי שאין העשיר הנערך חייב כלום. אבל עשיר שאמר [ערכי עלי. שחייב בערכו ושמע עני] כו' אזלינן בתר השג יד דנידר דומיא דקרבנות. [גמ'] [וקא בעי אמאי תני תנא השג יד בנודר הא בנדרים לא אזלינן בתר השג יד אלא בערכין במעריך ומתרץ דהאי נודר דקתני היינו מעריך ואמאי תני נודר בתר לישנא דקרא אזיל דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו ב)0קא קרי למעריך נודר והשנים בנידר]. בנודר תלה רחמנא. השג יד דאי עני הוא נותן שקל ופטור אפילו יעשיר אח"כ ואם לא נתן שקל בעניותו אם יעשיר יתן ערך שלם. אבל בקרבנות אינו כן. אלא תלינן השג יד בנידר. ואע"ג דמדירו עשיר. יביא קרבן עני כשהנידר עני ואמאי. אם דל הוא. המביא קרבן. אמר רחמנא. יביא קרבן עני והאי מדירו דחייב להביא קרבן עשיר הוא ואמאי מביא קרבן עני. כשהיה מדירו [נמי] עני. הלכך מביא קרבן עני. [ואמאי] ודלמא עליה דידיה. על מצורע עצמו כשהוא דל חס רחמנא עליה דלייתי בדלות אבל מדירו שאמר קרבנותיו עלי אף על גב דעני הוא לא חס רחמנא עליה אלא לייתי קרבן עשיר. דהא כתיב הוא. כלומר דהוא מצורע לייתי בדלות אבל לא מדירו. (אמר רחמנא) [אמר רב אדא הדר כתיב] ואין ידו משגת. דלא צריך למכתב דהא כתיב ואם דל הוא אלא ואין ידו משגת לרבות את (הנודר) [המדיר] דכשהוא עני דמייתי נמי קרבן עני. אבל מדירו עשיר [מאי] הכי נמי [דמייתי בעשירות]. אע"ג (דהמודר) [דמצורע] הוי עני אלמא דבתר מדיר אזלינן. מאי אבל בקרבנות אינו כן. כלומר דאזיל בתר נידר הא קא חזינן מדוקיא דאזיל [נמי] בתר מדיר כמו בערכין. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל אם זה שמביא תחתיו היה מצורע עני וכו'. ב) צ"ל ואיידי דקא קרי למעריך נודר אמר נמי והשנים בנידר.
<h2>דף יז:</h2>
לעולם בקרבנות אזלינן בתר נידר דהיינו מצורע וחדא אמצורע עני וכו'. דתרי מעוטי כתיבי בקרא חדא ואין ידו משגת אתי אמצורע עני ומדירו עני דמייתי מדירו בדלות כדאמרינן ואין ידו משגת לרבות את הנודר ואכתי מהכא לא ילפינן אבל בקרבנות אינו כן דכיון דמדיר נמי עני הוא אף על גב דמייתי בדלות לא ידעינן אי אזלינן בתר נידר או בתר מדיר אלא מהכא ילפינן דבקרבנו' אינו כן [דחדא] דכתיב ואם דל הוא הוא המצורע מייתי בדלות למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני דהמדיר לא מייתי בדלות אלא א)0[ידעינן אי אזיל בתר נידר או בתר מדיר] בעשירות והיינו אבל בקרבנות אינו כן אלא תלינן השג יד בנידר במצורע. דסד"א הואיל ואיתרבי. מדיר לקרבן מצורע עני מואין ידו משגת [לאייתויי בדלות הנודר] איתרבי נמי השתא ואע"ג דהמצורע הוא עשיר הואיל והמדיר הוי עני דלייתי [נמי] בדלות קמ"ל הוא דבדלות דמצורע תלינן כדתניא לפי שמצינו כו'. יכול אף זה כן. מי שאמר קרבנו של מצורע עשיר זה עלי והוא עני שיבא בדלות. ת"ל אם דל הוא. למעוטי מדיר. ולר' דאמר [אומר אני אף בערכין כן]. דומיא דהרי שאמר קרבנו [של מצורע זה עלי] דאזלינן בתר מצורע הכי נמי אמר ר' בערכין הרי שאמר [אחד] ערכי עלי ושמע זה ואמר מה שהעריך זה [על עצמו] עלי ליתנו בשבילו אם היה נודר עשיר צריך לתת ערך עשיר אע"פ שהמדיר עני אלמא אזלינן נמי בערכין בתר השג יד דנידר לטעמא דרבי. הא מצורע עשיר ומדירו עני לא צריכא קרא הוא למעוטי שהרי (מעריכין) [ממתני'] למדנו דאזלינן בתר חיובא דגברא דנידר. אלא הוא לרבי למעוטי מאי. למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר. דאזלינן בתר מדירו ומייתי בעשירות דהא כתיב הוא דעליה דידיה חס רחמנא ולא אמדירו. דסד"א הואיל ואמר רבי בתר חיובא דגברא אזלינן. היכא דנידר בר חיובא כגון עשיר שאמר ערכי עלי דהנידר בר חיובא הוא [אזלינן בתר נידר]. הכא נמי. כיון דמצורע בר חיובא הוא ליזול בתריה והרי הוא עני ולייתי מדירו בדלות. קמ"ל הוא. הוא דמייתי בדלות אבל אי מדירו הוא עשיר מייתי בעשירות דכתיב כאשר תשיג יד הנודר והרי הוא משיג. מתני' היה עני. [בשעה שהעריך ולא הספיק ליתן עד שהעשיר או עשיר והעני נותן ערך עשיר] ומפרש בגמ' ב)0האי וטעמא דר' יהודה נמי. [גמ'] אשר תשיג ידו. משמע דבתר נתינת יד אזלינן [ולא בשעת נדר והשתא הוי עשיר]. על פי אשר תשיג יד הנודר. משמע בתר פה אזלינן היינו כשעת הנדר. עד שיהא במכותו [מתחלתו ועד סופו]. אבל אם העשיר בינתים נותן ערך עשיר. ואם דל הוא. דכתיב במצורע. שהביא קרבנותיו. אחד מקרבנותיו כשהוא עני והעשיר קודם שהביא האחרים [או הביא אחד כשהוא עשיר והעני. הכל הולך אחר חטאת. שאם הביא חטאת העוף בדלות אע"ג דהעשיר מייתי נמי עולת (חטאת) העוף בדלות או אם הביא חטאת בהמה בעשירות אע"ג דהעני יביא עולת בהמה. הכל הולך אחר אשם. שאם הביא אשמו בעשירות אע"ג דהעני יביא הכל בעשירות. ואם הביא אשם כשהוא עני אע"ג דהעשיר הואיל ובעניותו התחיל להביא אשם יביא השאר בדלות. וכן נמי הכל הולך אחר שתי צפרים. אם הביאן בעניותו אע"ג דשוב העשיר יביא השאר בדלות אלמא דלא אמרינן עד שיהא בדלותו מתחלתו ועד סופו. הא איתמר עלה. דמשום הכי פליגי בהא דמקרא אחד דרשו כו']. דבר המכפר. על חטא והיינו חטאת דאמרינן לעיל בעון (ח') [שבעה] דברים נגעים באין וחטאת מכפרת היינו טהרתו והכל הולך אחריו. דבר המכשירו. בקדשים ולחזור לאכלו היינו אשם. הגורם לו טהרה ומאי ניהו צפרין. דכתיב ולקח למיטהר וגו'. ואלא. הואיל דלא דרשינן [אם דל הוא] עד שיהא בדלות מתחלתו ועד סופו. [אלא] הוא. דאם דל הוא במצורע למה לי. לרבי כדאית ליה. כדאמרינן לעיל לרבי למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר ולרבנן למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני. אלא מעתה. לרבי יהודה דדריש ואם מך הוא עד שיהא במכותו כו' הכי נמי (כו') [והוא עד עד שיהא כשר. שפוי. בן דעת. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל אלא בעשירות ומזה ידעינן דאזלינן בתר נידר ולא בתר מדיר והיינו וכו'. ב) נראה דצ"ל ומפרש בגמרא טעמא דת"ק וטעמא דר"י נמי.
<h2>דף יח.</h2>
[מתני'] [יום שלשים כלמטה הימנו. שאם העריך ביום שלשים כאילו העריך פחות מבן חדש ואינו נותן כלום. שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה. שאם העריך בשנת חמש נותן ערך בן שלשים כאילו בשלש או בארבע שנה העריך כדכתיב ואם מבן חדש ועד בן חמש שנה וכן שנת עשרים כלמטה הימנה שנותן ערך בן חמש שנאמר] ואם מבן ששים שנה ומעלה דכיון דכתיב בן ששים ואיצטריך למיכתב ומעלה ש"מ דמה שיעריך מבן ששים ואילך הוי כלמעלה הא שנת ששים גופה כלמטה הימנה. [והרי אנו למידין לכולם משנת ששים כו'. הין אם עושה שנת ששים כלמטה. היינו להחמיר שמעשרים ועד ששים ערכין נ' שקל ומס' ומעלה אינו אלא ט"ו שקל. נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה להקל. שפחות מחמש אין ערכו גדול כשל חמש וכן פחות מכ' ערכו ממועט משל למעלה מעשרים]. ת"ל שנה שנה. נאמר בששים שנה [ונאמר] בחמש ובעשרים שנה. לג"ש. כלומר היקישא הוא ואין משיבין על היקישא בין להקל בין להחמיר. [ר' אלעזר אומר עד שיהו יתירות על השנים חודש ויום אחד. שלעולם אינו נותן ערך בן חמש עד שיהא בן חמש ויותר על החמש חודש ויום אחד. וכן נמי לעולם אינו נותן ערך בן עשרים עד שיהא בן עשרים וחדש ויום אחד]. [גמ'] מופנה. האי שנה שנה דאין צריך לגופו אלא לידון בג"ש דאל"כ איכא למיפרך כדפרכינן במתני' הין אם עשה שנת ששים כלמטה כו'. [שנה שנה יתירי כתיבי. כלומר למה] לי למיכתב שנה בשנת עשרים ושנת (עשרים) [ששים] ליגמר מבן חמש שנים אלא להקיש. ואי' דמפרשי שנה א)0שנה יתירא דמצי למימר ואם מבן חמש שנים עד בן כ' ולא איצטריך למיכתב שנים בתרא וכל כולה שנה בתראי. דאי ר' היא הא אמר. לקמן עד ועד בכלל כלומר כיון דכתב עד בן חמש שנים ועד בן עשרים שנה ממילא שמעינן דכלמטה הימנה דעד ועד בכלל ולא צריכא ג"ש. [רבינו גרשום]. א) וכן פירש"י בד"ה שנה יתירי.
<h2>דף יט:</h2>
[עד העציל. היינו מרפיקו]. זכר לדבר. שנמשל בשר חמור לבשר אדם [לפיכך אומדין בבשר חמור]. כמה דאפשר. לשעורי במים ובאומד משערינן. וביד עד העציל. למימרא דעד העציל קרי [יד]. עד הפרק. [עד מקום] שכלה פיסת יד. בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ועד העציל קורין בני אדם יד. זו קיבורית. שקורין שוריץ אלמא דעד התם קרוי יד מדאורייתא. בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ועד העציל קורין יד היינו למעלה מקיבורת. א)0ועד הפרק הלכתא גמירי לה. [רכובה. יינויל בלע"ז]. רגלים פרט לבעלי קבין. מה שכתוב שלש רגלים לומר שמי שיש לו רגלים יעלה לרגל פרט למי שיש לו רגל של עץ והיינו קבין שחוקק כעין קב ומניח שוקו בו ואמאי פטור הא עדיין נשאר לו רגל עד הארכובה ב)0דעד התם קרי [אינשי] רגל. [מן הארכובה חליצתה כשרה. אלמא דעד הארכובה איקרי רגל מן התורה]. מעל רגלו. של מעלה מרגלו יכולה לחלוץ. [איסתוורא. שקורין קאבילא]. עד ארעא נחית. ואין בו פיסוק עד סוף העקב. ושוק מעל דמעל. שוק הוא עצם שמגיע עד הארכובה. [מתני'] [זה חומר בנדרים מבערכין. שבערכין אם אמר ערך ידי עלי לא אמר כלום]. [גמ'] אומד של נזיקין. [שאומדים כמה רוצה אדם ליתן יותר בעבד שיש לו יד יותר מעבד שאין לו אלא יד אחת כמו שאומדים בנזיקין] כדתנן נזק כיצד קיטע את ידו רואים אותו כאילו הוא [עבד] נמכר כמה היה יפה וכמה הוא יפה. התם. בנזיקין. גברא זילא. שקטועה ידו הילכך שיימינן ליה [בגברא] זילא ששמין אותו בעבד קטוע שכיון שקטוע הוא מזולזל הוא ופוחתין דמיו. הכא. באומר דמי ידי [עלי]. גברא שביחא הוא. אדם שלם הוא שאם ישומו אותו [עכשיו] כמה הוא שוה שלם וכמה הוא שוה קטוע יעלו דמיו הרבה עכשיו כשעדיין הוא שלם אבל אם ישומו אותו כאדם קיטוע שהוא מזולזל כמה הוא שוה עכשיו וכמה הוא שוה קודם לכן יפחתו דמיו של זה יותר ממה שאם ישומו אותו בעצמו שהוא שלם ונמצא הקדש מפסיד. אלא אמר אביי אומדין. אותו כאיש שלם כמה אדם רוצה כו'. עושה מלאכה בידו אחת מאי ניהו אילימא דאידך [ידו] פסוקה. קטועה היינו הך דאמרי ברישא אומד של נזיקין. [אלא אידך] ידו מוכתבת לרבו ראשון. שמשמכרו רבו ראשון שייר לעצמו ידו אחת שיעשה מלאכת רבו בה ועבד שלם הוא. [אמדוהו אומד של נזיקין. כגון שהוזק ושמוהו. ואמר דמי עלי מהו. מי צריך לאומדו עוד או אינו צריך. שאני אומדנא דבי עשרה. דבערכין צריך עשרה בני אדם לאומדו דעשרה כהנים כתובים בפרשה ואומד של נזקין בג' בתי דינין סגיא. או דילמא] שבח ביני ביני. [שוב] משנאמד בראשונה וצריך לשומו עוד. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל והא דבקידוש ידים ורגלים הוא עד הפרק הילכתא וכו'. ב) נראה דצריך לציין בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ועד התם קרי אינשי רגל.
<h2>דף כ.</h2>
אמדוהו מאליו. שלא אמר דמי עלי. שאין דמים למתים. שאין אדם יכול לידע מאחר שמת כמה הוא שוה כשהוא חי. מי איכא גברא דלא שוה ד' זוזי. כשהוא חי והוה כי אמיד וליתבו יורשין (לא) דמי. אמדוהו מאליו נחית לאומדנא. ודקדקו בו כמה היה שוה. [מתני'] [יתנו יורשין. שהערך הוא קצוב בתורה]. דמי עלי. ומת לא נחית מעיקרא לאומדנא גמורה הלכך לא יתנו היורשין. [גמ'] ואין נידון בהשג יד. אלא נותן כל מה שיש לו וחוזר ונותן כשיהא לו. שאני הכא דמלוה הכתובה בתורה היא. דכיון שאמר ערכי עלי כבר כתוב בתורה כמה צריך ליתן. [בשעמד בדין. וחייבוהו ליתן וכל העומד לגבות כגבוי דמי. מחוסר אומדנא. בשעמד בדין ולא אמדוהו ומת ולא אמר כלום. א)0דאין הנשמה תלויה בו. ונותן דמיה. של יד כלומר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וידוע שאין ערך ליד וגמר ואמר לשום דמים ונותן דמיה. לר"מ. דאמר בפירקין קמא המעריך פחות מבן חודש ר"מ אומר נותן דמיו כו'. מיטעא קא טעי דסבר כו'] אבל דמי לא. כלומר לשום דמים לא מתכוין ולא ליתן דמיה קמ"ל. לאתויי מן הארכובה ולמעלה. שאם אמר ערך רגלי עלי מן הארכובה ולמעלה נותן ערך כולו. [מ"ט נדר בערכך כתיב. כלומר כל שישנו בערכין ישנו בדמים דהיינו נדר]. וחכ"א לא אמר כלום. כשהעריך חצי כלי אבל העריך כלי שלם נותן את דמיו. [סברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. היכא דהתנדב כדרך המתנדבים דהעריך כולו פלגיה לאו אורחא לאינדובי הלכך לא אמר כלום דסבר לה כר' שמעון]. מאי ניהו. האומר ערכו של פלוני עלי [ומת הנודר והנידר אמאי יתנו היורשין. בשעמד בדין. המעריך קודם שמת]. היינו הך. בשמעתין דלעיל אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשין ואוקימנא כשעמד בדין. [רבינו גרשום]. א) נראה דחסר כאן וצ"ל ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום, דאין הנשמה תלויה בו. ונותן דמיה, של יד כלומר וכו'.
<h2>דף כ:</h2>
אישתעבד נכסי. להקדש. ואומדנא. כיון דלאו בנודר תליא אלא בנידר מאי דרמי עליה דנודר לשלומי חייבוהו ב"ד ויורשין חייבין ואומדנא גלוי מלתא בעלמא הוא דכל אדם יכול לאומדו אפילו אינו ב"ד ומה שיאמר שום אדם שהיה שוה יתנו הנודר אבל (באומד דתלוי עליו) [באומר דמי עלי] ומת כיון דהוא גופיה בעי אומדנא ולא אמדוהו יורשין פטורין. [מתני'] ובית זה קרבן. לדמיו. פטור. מלשלם שהרי אמר זה ולא קבל עליו אחריותו אבל אמר עלי קיבל עליו אחריותו וחייב לשלם. [גמ'] לא שנו. דחייב באחריותו. אלא דאמר דמי שור זה עלי. כלומר שאם (נגנב) [יוגנב] אתחייב בדמיו. [עלי להביאו קאמר. אם יהיה]. מת או נגנב חייב באחריותו. [כיון דאמר עלי] אע"ג דלא אמר דמי. [השור חולין. שלא הקדישו אלא דמיו] (אינו חייב באחריותו דדמי השור קאמר וכיון דמת אין דמים למתים כדאמרינן במתני' דמי עלי ומת לא יתנו היורשין). רישא דאמר יקדש השור עלי לדמיו. דכיון דאמר יקדש השור קדוש השור ומועלין בו וכיון דאמר לדמיו היינו דאמר מת או נגנב חייב באחריותו. [וסיפא דאמר לכשיבואו דמיו יקדשו. כשימכר דכיון דלא אמר יקדש השור לפיכך לא קדש ואין חייב באחריותו]. והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. והיכי קדשי הני דמים לכשיבואו. ר' מאיר היא. [דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם] במס' קדושין. ונתנגע. ברשות השוכר אע"פ שחלטו הכהן ואסור בהנאה. א)0[אפי' משכיר לשוכר שאין יכול לומר הרי שלך לפניך מה שמכרת. נתצו. כהן. חייב להעמיד לו בית. משכיר לשוכר שאין יכול לומר לו הרי שלך לפניך שהרי נותץ]. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל אומר לו משכיר לשוכר הרי שלך לפניך מה ששכרת.
<h2>דף כג.</h2>
[מתני'] המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה. הרי היו הנכסים משועבדים לכתובה ואין ההקדש הקדש גמור ואם מגרש את אשתו הרי היא גובה מאותו הקדש. [ר' אליעזר אומר כשהוא מגרש ידירנה]. ידור הנאה שלא יחזירנה ולא יהנה ממנה [עוד] דחיישינן שמא בתחבולה עשה את זה שבשביל כך הוא מגרשה כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש ואח"כ יחזירנה ויאכל הנכסים עמה. ור' יהושע אומר אינו צריך. להדירה. הערב לאשה בכתובתה. אדם אחד שנעשה לה ערב ע"י בעלה בשעת נשואיה שאם לא יפרע לה בעלה כתובתה אם יגרשנה שיפרע לה הוא. והיה בעלה מגרשה. כדי שתחזור על הערב לתובעו כתובתה. [ידירנה. דחיישינן שמא עשו קינוניא]. [גמ'] מנה לפלוני בידי נאמן. דאותו מנה אינו קדוש דאינו שלו. [דברי הכל. בין ר' אליעזר בין ר' יהושע דנאמן. דאין אדם. שמת חוטא לומר אינו הקדש לצורך אחר אלא א"כ ודאי הוא כן]. בנדר שהודר ברבים. שהדיר את אשתו ברבים [קא מיפלגי. מר סבר. ר' יהושע]. יש לו הפרה. ואינו מועיל כלום הלכך מה הנאה יש במה שידירנה לכשתגבה כתובתה יפירנו. [ור' אליעזר סבר אין לו הפרה]. על דעת רבים. שהזקיקוהו רבים להדירה. ותו. [הא דקתני] ר' יהושע אומר אינו צריך [שידירנה]. אינו מועיל. שידירנה מבעי ליה הואיל ויש לו הפרה. בשאלה דהקדש קא מיפלגי. שכשהקדיש נכסיו גירש את אשתו וגבתה כתובתה מהו אם יכול זה המקדיש לישאל על הקדשו לפני חכם ולומר אילו הייתי יודע שהיא יכולה לחזור ולגבות כתובתה מן ההקדש לא הייתי מקדיש ונמצא שלא היה הקדש שהיה הקדש טעות ושמא יהיה מחזיר את אשתו והיו אוכלין הנכסים הלכך קסבר ר' אליעזר ידירנה הנאה כדי שלא יהא נשאל ור' יהושע סבר אינו צריך להדירה שאין אדם יכול לשאל על הקדש שאפילו יאמר על דעת כן לא הקדשתי אפ"ה הוי הקדש דהקדש טעות הוי הקדש. [והתניא בניחותא] ב"ש כר' יהושע ואין נשאלין וב"ה א)0כר' אליעזר ונשאלין הלכך ידירנה. ודחיקא ליה מלתא. שירד מנכסיו. והא אנן ידור הנאה תנן. דב"ד שיגרשנה בפניהם יאמרו לו תדור הנאה שלא תחזירנה עוד לעולם. אטו כל דמגרש ב)0בי דינא מגרש. אפילו [בפני] ג' הדיוטות יכול לגרש שאינן יודעין שצריך להדירה. [דכהן הוא. שאסור בגרושה]. המשיא עצה למכור בנכסים כו'. נכסי לך ואחריך לפלוני [ירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון הכא נמי רשעות וערמומית הוה דמסיב ליה עצה]. בריה שאני. [דסבר] דסוף דבר ראוי הוא ליורשו. וצורבא מרבנן שאני. דמצוה להשיאו עצה כדי שיהו לו נכסים ויעסוק בתורה. [דערב דכתובה לא משתעבד. כדאמר לקמן]. [רבינו גרשום]. א) פי' רבינו בזה הוא היפוך מפי' כל המפרשים ז"ל דאדרבה ר"א סבר דיש שאלה בהקדש כב"ה ופשוט די"ל דגם הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ערכין פירש כן ונסתלק בזה מה שתמה עליו הר"ן בפי"א דכתובות וגם מה דהקשו המפרשים דר"א אדר"א דפסחים מ"ו ודו"ק. ב) נראה דצ"ל בבי דינא רבא וכן גרס רבינו בהדיא בב"ב קע"ד ע"ש.
<h2>דף כד.</h2>
אין מקדישין. [שדה בית זרע חומר שעורים]. פחות מב' שנים. לפני היובל כי אם הקדיש משלם חמשים שקלים [כדמפרש בגמרא] דעצה טובה קמ"ל שיהא אדם חס על נכסיו שהמקדיש שדהו שתי שנים לפני היובל ואח"כ גואלה (לפני היובל) לפי השנים שיש מן הגאולה ועד היובל ואותן שנים שהיא ברשו' הקדש יגרע להקדש לכל שנה סלע ופונדיון ויתן (הגואל של הקדש) [להקדש] (למוכר) סלע ופונדיון לכל שנה לכור ותהא שלו שכך עולה חשבון נ' שקלים מ"ט [שקלים] למ"ט שני היובל ושנת חמשים (עצמה) אינה נחשבת שהיא עולה לכאן ולכאן והשקל הנשאר מחלקו לפונדיונין ויש בשקל מ"ח פונדיון ומגרע לכל שנה סלע ופונדיון חוץ משנה [אחת] ואע"פ שנחסר לשנה אחת פונדיון כיון שאילו בא למצוא חשבון לחלקו בשוה לכל השנים היה מגיע פחות מפונדיון לשנה ולא רצה לחשוב אלא דבר שלם הילכך קאמר סלע ופונדיון וכל אותן שני היובל שהיתה שלו קודם שהקדישה אין נותן בשביל אותן שנים כלום אבל אם הקדישה בפחות מב' שנים קודם היובל ובא לגואלה אין נותן לאותן ב' שנים ב' סלעים וב' פונדיון ולא יותר אלא משלם חמשים שקל לחומר שעורים מ"ט משום דכתיב א)0אם עוד רבות בשנים כלומר שעדיין כשהקדישה נשארו אפי' ב' שנים לפיהן ישיב גאולתו סלע ופונדיון בשנה לכור ואם פחות מב' שנים לפני היובל הקדיש שלא נשארו ב' שנים נותן נ' שקל כולן. [ולא גואלין אחר היובל. האי אחר היובל קא מתרץ גמרא דבכל שני יובל מיירי. פחות משנה. שאם בא לגואלה בעשר שנים ומחצה לאחר היובל לא יאמר כיון שלא נגמרה השנה לא אתן בשבילה סלע ופונדיון אלא מחשב אותה כשנה שלימה ונותן סלע ופונדיון עם השנים הנותרות היינו ולא גואלין פחות משנה]. [גמ'] קא ס"ד דאמורא דאין מקדישין כלל לפני היובל פחות מב' שנים כלומר דלא קדשה (ומקדשה) ורמינהי מקדישין לפני היובל וכו'. [לאחר היובל. אפי' בסמוך ליובל ממש. ובשנת היובל עצמה לא יקדיש. מפרש לקמן מ"ט]. רב ושמואל. בעו לתרוצי מתניתין מאי אין מקדישין לאו דאין מקדישין כלל קתני אלא אין מקדישין לדעת כן שיהא יכול לגאול בגירוע כדכתיב ב)0ואם מעט נשאר בשנים עד שנת היובל וחשב לו כפי שניו ישיב גאולתו כלומר שיגרע הפדיון ולא יתן אלא סלע ופונדיון לשנה שהיתה של הקדש (פחות מב' שנים) לפני היובל הא הקדישה פחות משתי שנים לפני היובל אינו גואל [בגירוע] אלא בנ' שקל כולן ביחד וכיון שכן [דאין מקדישין ליגאל בגירוע פחות מב' שנים] מתניתין עצה טובה קמ"ל שיהא חס על נכסיו ואל יקדיש בזמן שאינו יכול לפדות בגירוע ולהכי קאמר אין מקדישין כו' כדי שלא יפסיד ולא דלא חיילא עליה קדושה. רב אמר קדושה. ואם בא לפדותה נותן נ' שקל כולן. [בשלמא לענין מכירה. מוכר שדהו בשנת היובל פליג שמואל עליה דרב לקמן דאינה מכורה משום דאיכא למימר ק"ו מה מכורה קודם היובל יוצאה עכשיו וחוזרת לבעלים אינה מכורה עכשיו בשנת היובל (דחוזרת לבעלים) אינו דין שלא תמכר כלל בשנת היובל אבל הכא מי איכא למימר ק"ו ומה קדושה כבר יוצאה לבעלים ביובל אינה קדושה עכשיו בשנת היובל (כשחוזרת לבעלים) אינו דין שלא תחול קדושה עליה כלל]. והא תנן. דאינה חוזרת לבעלים אלא הגיע יובל ולא נגאלה הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה להקדש דברי ר' יהודה אלמא דשל הקדש הויא הכי נמי תקדש בשעת היובל. לא שמואל כר' שמעון סבירא ליה דאמר נכנסין. לתוכה ולא נותנין דמיה להקדש אלא שלהן תהא וכי היכי דלא הוו דמיה להקדש הכי נמי דאינה קדושה כי הקדישה בשנת היובל. [רבינו גרשום]. א) הך קרא לא כתיב הכא כלל וצ"ל דכתיב וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך. ב) גם כאן ט"ס וצ"ל וחישב לו הכהן ע"פ השנים הנותרות כלומר שיגרע וכו'.
<h2>דף כד:</h2>
ורב אמר סוף סוף. אפי' לר' שמעון מי קא הדרא לבעלים לכהנים הוא דנפקא ועדיין איכא למימר דהקדש היא ומ"מ אין נותנין דמים דכהנים משלחן גבוה קא זכו א)0וליכא למימר שמואל כר' שמעון סבירא ליה. מ"ט דרב. דאמר קדושה. [אמר קרא כו' אלא לשמואל מאי אחר היובל]. אחר אחר. כלומר דאם משנת היובל משמע משנה שאחר היובל ולא יובל עצמה ואם אחר היינו אחר אחר דהיינו שנה שלישית. [אמר לך רב הא מני. דקתני ובשנת היובל עצמה לא יקדיש. רבנן היא. דלית להו עד ועד בכלל וקא דרשי ואם משנת ולא שנת ממש. ואנא דאמרי כרבי. דאית ליה עד ועד בכלל כדאמר מיום הראשון עד יום השביעי ראשון וראשון כו'. אי כר' פונדיון מאי עבידתיה. כלומר כיון דקא חשיב שנת חמשים בכלל חשבון שנות היובל בהדי מ"ט דקדשה נמי בשנת היובל אם כך הוא שקל נ' דקא פליג ליה לפונדיון שתהא פונדיון לכל שנה אמאי כיון דשנת נ' קדשה נמי כבשאר שני יובל ליתיב לה שקל נ' לגופה. וכי תימא. הכי נמי דלית ליה פונדיון לשנה והתניא הקדיש שתים כו'. ר'. דאית ליה פונדיון לשנה כר' יהודה סבירא ליה דאמר] שנת נ' עולה לכאן ולכאן. וכיון דקא חשיב ליה נמי להתחלת שני יובל הילכך לא חשיב שקל לדידיה וקא פליג ליה לפונדיונין. לשמואל. דאמר אינה קדושה [לימא] ר' דאית ליה פונדיון אחד לשנה כרבנן סבירא ליה דלית להו שנת חמשים עולה לכאן ולכאן אלא באפי נפשה הויא ליובל הילכך פליג שקל דידיה לפונדיונין (כשמואל) [לשמואל] דאמר אינה קדושה. דאי כר' יהודה. סבירא ליה דעולה לכאן ולכאן להתחלת חשבון מ"ט ולשנת חמשים א"כ לא היו בין יובל ליובל אלא מ"ח שנים פשו להו ב' שקלים חלקם לפונדיון נמצא לכל שנה (של מ"ח) סלע וב' פונדיונין [לשנה מיבעי ליה]. על כורחיך לשמואל. [דאמר אינה קדושה]. כרבנן סבירא ליה. דלא חשיב שנת נ' אלא לסוף יובל וכיון דאמר אינה קדושה פייש שקל דידה ופליג ליה לפונדיון ולא אתי אלא סלע ופונדיון לשנה. בשלמא לשמואל. דאמר אינה קדושה היינו דקתני ולא גואלין ולא מקדישין לאחר היובל פחות שנה למעוטי שנת היובל עצמה דאין מקדישין וגואלין. אלא לרב. [דאמר] דקדשה מאי אחר יובל. [אמר לך רב] מי סברת. מאי אחר יובל אחר יובל ממש. שנה הסמוך ליובל דקא דייקת למעוטי יובל עצמה לא. [רבינו גרשום]. א) צ"ל ומיהו טעמא דשמואל שפיר איכא למימר כר"ש ס"ל.
<h2>דף כה.</h2>
[מתני'] בשעת היובל. בזמן שהיובל נוהג. נותן. לאלתר לאחר היובל כשהוא גואלה מיד [ההקדש] נותן [בזרע] חומר שעורים נ' שקל. אין נמדדין עמה. מפני שהן רשות לעצמן. ואם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה. בכל שנה סלע ופונדיון אין שומעין לו [שנאמר וחשב לו הכהן את הכסף כמה מגיע לו ליתן עד היובל ויתנו ביחד]. אחד הבעלים ואחד כל אדם. רשאין לפדות זרע חומר שעורים בנ' שקל. אלא שהבעלים. מוסיפין על נ' שקל חומש שנא' ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף. [גמ'] כור זרע ולא כור תבואה. כלומר כשהוא מודד כמה כור יש בו מודד במקום שראוי לזרוע בו כור דהיינו יותר ממקום שיכול ליגדל בו כור תבואה לפי שגרגיר זרע יעשה שיבולת תבואה והיינו ריוח של מקדיש דאי אזיל בתר כור תבואה היה נותן הרבה שקלים אלא בתר כור זרע אזיל. כור זרע. זרוע במפולת יד ולא זרוע במפולת שוורים [דהכי הוו זרעי במפולת שוורים] היו ממלאין שק [מלא דגן] והיו מניחין אותו ע"ג העגלה על הקנקן ובקנקן היה נקב והיה מושך העגלה ע"ג התלם והיה נופל הדגן דרך אותו נקב וכך היו זורעין בשוורים ועכשיו מי שזורע במפולת יד מפוזר יותר הזרע ותופש בית כור זרע במפולת יד מקום מרובה בשדה יותר מבמפולת שוורים לפי שאינו זורע בשוה אלא פעמים נופל הרבה ביחד מן הנקב ופעמים נופל מן הזרע מועט. תני לוי. מפולת יד שאמרו. לא מעובה. שמפילין הרבה ביחד דהיינו פסידא דמקדיש שירבו הכורים. ולא מידק. שמפזר יותר מדאי שזה הפסד של הקדש שממעט בכורים אלא בינונים. שדה מה ת"ל. לכתוב ואם מאחוזתו יקדיש. בענין הזה. בשיעור הזה זרע חומר שעורים בחמשים. מנין. אם הקדיש שדה לתך וחצי לתך שצריך לפדות. ת"ל שדה מ"מ. דקדשה. דומיא דסלעים. דלאו בני זריעה [נינהו]. אי הכי. כיון דאוקימתא דמליאין מים פחות מיכן נמי אמאי נמדדין עמה. משום דנגאני ארעא מיקרו. ספלים של שדה שמשימין בהן מים כדי להשקותה ונחשבין כשדה וכן נמי סלעים פחותין מי' [שפנד"ש בלע"ז] שדרי דארעא מיקרו שכך נמצאין הרבה בשדות ונחשבין כשדה. ונגרע מערכך אף מן ההקדש. כלומר שכשם [שאם הקדישה עשר שנים לאחר היובל וגאלה לסוף עשרים שמנכה לו] אותן שנים שהיתה ברשות בעלים שאינו נותן מהם סלע ופונדיון כך אם אכלה הקדש שנה או שתים [או י'] מנכה לו סלע ופונדיון לכל אותן שנים שהיתה ברשות הקדש ואינו נותן סלע ופונדיון אלא מן השנים של אחר הפדיון תוך היובל. [מתני'] גאלה בנו. במקומו. יוצא לאביו ביובל. ואינה יוצאה לכהנים א)0(ואינו בא לההוא עצמו). גאלה אחר או אחד מן הקרובים. וחזר זה המקדיש וגאלה מידו (אינה) יוצאה מידו ביובל. לא גאלה המקדיש וגאלה אחד מן הכהנים והרי היא תחת ידו ביובל לא יאמר וכו'. [רבינו גרשום]. א) אולי צ"ל והוי כמו שגאלה הוא בעצמו.
<h2>דף כה:</h2>
[גמ'] ואם מכר את השדה. גזבר לאיש אחר. לא יגאל עוד לבעלים אלא חוזר לכהנים ביובל. לאחר ולא לבן. שאם מכרה גיזבר לבן המקדיש חוזרת לאביו ביובל. כשהוא אומר איש. סתם משמע אחיו דלא יגאל עוד מה ת"ל לאחר לאחר לא יגאל ולא לבן. [ליעדה. דכתיב אם לבנו יעדנה. א)0ולעבד עברי. והכא יבום לחודיה משום הכי לא פריך הא והכא תרתי משום דעבד עברי מהאי פירכא כלום יש כו' הוא דנפקא הוא דאיתרבי דהכי גמרינן במסכת קדושין דעבד עברי עובד את הבן ולא את האח אתה אומר את הבן או אינו אלא האח ולא את הבן מרבה אני את הבן שקם תחת אביו ליעידה ולשדה אחוזה אדרבה מרבה אני את האח שקם תחת (אביו) [אחיו] ליבום. ופרכינן אההוא אדרבה ואמרינן כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום ומהתם איתרבה עבד עברי דהבן קם תחת אביו לעבד עברי דלא אשכחן ליה קרא אלא ליעידה גרידה אשכחן קרא שקם תחתיו הילכך ליכא לפרוכי ותיפוק לי דהתם תרתי דלא אשכחן לתרוייהו מקרא אלא האי פרכינן כלום יש יבום במקום בן והוה ליה כחדא וחדא. בת מהו שתעמוד. כלומר אם גאלה בתו מהו שתעמוד שדה לאביה שתחזור לו ביובל]. כיון דבת במקום בן כי אחר דמיא. הכי נמי דכי הויא שלא במקום בן נמי לא מוקמה [שדה] לאביה. (אשה שהקדישה שדה מכר לה [הגזבר] וגאלה בעלה מי יעמוד לה בעלה שדה שתהא שלה ביובל מי חשבינן כאילו היא עצמה גאלתו). [אשה. שהקדישה שדה מלוג שלה וגאלה בעלה. מי מעמיד לה. בעלה שדה שתהא שלה ביובל מי חשבינן כאילו היא עצמה גאלתו]. שכן הבן נוטל בראוי כבמוחזק. כדמפרש ביש נוחלין ויפה כח הבן מכח האב. [דלאו בת גירעון לא. יוצא לכהנים דפחות מב' שנים אינו מגרע אלא נותן נ' שקל]. והא נמי בת גאולה היא. [ואם לא גאלה] תצא לכהנים. אחוזתו מה ת"ל. [ליכתוב] לכהן תהיה. לשדה שיוצא לכהנים. שלא גאלוה בעלים ולא בנו אלא כהן או אחר שהיא יוצאה לכהנים ביובל מנין שלא יאמר כו'. אחוזתו. של עצמו היא שלו. ואין זו שלו. לבדו הא כיצד כו'. [מתני'] הכהנים נכנסין לתוכה. דכתיב לכהן תהיה. ונותנין את דמיה. להקדש דכתיב קדש לה'. אלא נקראת שדה רטושין. שדה מונחת שאין רשות לאדם בה כדכתיב תשמטנה ונטשתה ומתרגמינן ותרטשנה [עד יובל שני]. רטושי רטושין. שלא יגע אדם בה עד יובל ג' שלעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר מיד הגזבר כדכתיב ואם מכר את השדה. גיזבר לאיש אחר לא יגאל עוד לבעלים אלא והיה השדה בצאתו ביובל. [גמ'] מ"ט דר' יהודה. דקאמר הכא ונותן את דמיה. [כתיב הכא קדש לה' כששרה החרם וכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש] מה להלן [בבית] בדמים דכתיב ויסף חמישית כסף [אף כאן בדמים. מכבשי עצרת. דכתיב בהן קדש יהיה לה' לכהן בחנם]. דנין קדשי בדק הבית כו'. דבין בית ובין דמי שדה אחוזה הוו קדשי בדק הבית. שדה אחוזה וכבשי עצרת הוו מתנה לכהנים דבתרווייהו כתיב לכהן יהיה ולא במקדיש בית. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל משום דעבד עברי משו"ה לא פריך דהכא תרתי והכא יבום לחודיה משום דעבד עברי וכו'.
<h2>דף כח:</h2>
שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה. לאיזה כהן שירצה יתנם כלומר שטובת הנאה שלו. [דתניא לה' לכהן. בגזל הגר מישתעי דדרשי' לקרא הכי אם [אין] לאיש גואל דהיינו גר דאין לו גואלים]. אשר יכפר בו עליו. הוי אומר בכהן שבאותו משמר שעובד ומקריב קרבנות הכתוב מדבר. נותנה למשמר שפגע בו יובל. שחל יובל ליכנס בתוך משמרו. פגע בו בשבת. אם חל יובל ליכנס בשבת ובשבת עובדין ב' משמרות משמר היוצא ומשמר הנכנס לאיזה משמר הוא נותנה. נותנה למשמר היוצא. הואיל והוא העובד שהקריב תמידין אמש והיום בשחרית. [אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד. כלומר ששמיטתן פוגעין זה בזה לפי ששנת מ"ט היא שביעית ושנת נ' היא יובל אלא שהיובל משמט בתחילה ובשביעית בסופה. אדרבה האי משום הכי הוא. כלומר טעמא מאי משמטין כאחד מפני שהשביעית משמטת בסופה לכספים ויובל בתחילתה. אלא תריץ הכי במקום אלא תני מפני שהיובל בתחילה כו']. בשלמא שביעית משמטת בסופה. בהשמטת כספים מיירי דאי בהשמטת קרקע לענין זריעה וחרישה מתחילת שביעית משמטין. דכתיב מקץ שבע שנים. בסופה תעשה שמטה וזה דבר השמטה וגו'. אלא יובל בתחלתה. ביום הכפורים חייל יובל והיאך משמטין כאחד והרי עשרה ימים הן בין סוף שביעית להתחלת יובל. [הא מני. דמשמטין כאחד ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא]. שמעה חזקיה בר בילוטי. להא דאמר חייא בר אבין. אמרה קמיה דרבי אבהו. אמר ליה אמאי אמר נותנן לכל כהן שירצה וליקוש מטלטלין לקרקעות [דליתנן לכהן שבאותו משמר]. לאו תנאי היא. דרבי יהודה מקיש מטלטלי לקרקעות ור' שמעון לא מקיש ור' חייא סבר לה כמאן דלא מקיש. [מתני'] חרמי כהנים. שישראל מחרים לדעת שיבוא ליד כהן אין להן פדיון אלא ליתנם לכהן כדכתיב כל חרם בישראל לך יהיה. סתם חרמים. שלא הזכיר כהן. שחל החרם על קדשי קדשים ועל קדשים קלים. כיצד כדמפרש לקמן לא שיהא יכול להתפיס הן עצמן לשום חרם או לשום דבר אחר דאין הקדש חל על הקדשים אלא כדמפרש. מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים אם נדר. הם שאמר עלי שחייב באחריותו נותן דמיהם לכהנים מפני שהחרימן והן עצמן אינן לשום חרם אלא קרבין לשום חובתו. ואם הן נדבה. שאינו חייב באחריותן לא חשיבי ממונו ואין נותן לכהנים בשביל החרם אלא טובתה מה שהוא רשאי ליטול הימנה טובת הנאה ומפרש כיצד נותן את טובתה אמר שור זה עולה דלא אמר עלי דאינו חייב באחריותו ואח"כ אמר הרי הוא חרם אומדין כמה אדם כו'. אע"ג דנדבה הוא ואין חייב באחריותן אכתי אדם שאינו מחוייב עולה אי משכח לה בזול יקנה אותה ואותה אחריות הוי עליו ונותן אותן דמים. פירוש אחר אומדין כמה אדם כהן שאינו ממשמר זה שעובד רוצה ליתן להמתנדב משור זה שימתין לו שיתנו לו (להקריבו) להעלהו עולה בזמן משמרתו כדי שיזכה בעורו כמו שאותו כהן היה נותן לו כך וכך יתן זה שהחרימו לכהנים וזהו קדשי קדשים. א)0שאינו חייב כלום (בתמורה בישראל בקדשים). [שאינו רשאי]. כלומר כיון שאינו חייב באחריותו אינו נותן דמי כלו אלא טובת הנאתו כדאמרן. ובין קדשים קלים כיצד. הבכור כשהוא ברשות ישראל בין תם בין בעל מום מחרימין אותו טובת הנאתו ולא דמי כולו שאינו חייב באחריותו. וכיצד פודין אותו. כלומר כיצד שמין טובת הנאתו אומדים כמה אדם מישראל רוצה ליתן בבכור זה לבעלים שיתננו לבן בתו כהן או לבן אחותו כהן כך יתן זה שהחרימו לכהנים. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל שאינו רשאי, כלומר שאינו חייב כלום להקריב עולה כלומר כיון וכו'.
<h2>דף ל:</h2>
הרני כבן עזאי בשוקי טבריא. שכשם שהוא היה חכם גדול דהיה עומד בשוק ואומר כל מי שרוצה לשואלני דבר הרני משיבו אף אני כן מי שירצה יבא וישאלני. [מכדי הני קראי דעבד עברי איכא למידרשינהו בין לקולא בין לחומרא]. לחומרא דאיכא למימר כי השביח מנין שאין מחשב (אלא) במאתים ת"ל לפי שניו ואם הכסיף מנין שאין מחשב אלא במאתים ת"ל מכסף מקנתו והיינו לחומרא. מדאקיל רחמנא גביה. שאין נוהג בו מנהג בזיון אקיל נמי בפדיונו. אבקה של שביעית. אבקה כמו ריח איסור שביעית כלומר שעיקר איסור שביעית הוא זהו שמאצר פירות שביעית עד שמיטה וסוחרין בפירות שביעית אינו עיקר איסור שביעית אלא דקא דרשינן לקרא לאכלה ולא לסחורה ואעפ"כ גורם אותו עון שמוכר מטלטליו דכתיב וכי תמכרו ממכר וי"ו מוסיף על ענין ראשון שמכירה זו באה על עון מכירת פירות שביעית. (לא באת) [לא הרגיש]. שלא נתחרט בו אלא חזר ומכר עוד. לא באת לידו. כלומר שמאחר ששנה בעבירה דומה לו כהיתר ואינו משים על לבו לחזור עוד בתשובה [זהו לא באתה לידו. ואע"ג דבתו בהאי ענינא לא כתיב ניחא ליה לאינש. כלומר מוטב היה לו שימכור בתו קודם שילוה ברבית דאילו בתו אם השיגה ידו שתפדה עצמה או שפודה אחר מקרוביה מגרעת פדיונה ויוצאה כמו עבד עברי שמנכה שני עבדותה ומנכה מדמיה והלוה ברבית מוסיף ונותן על הקרן הרבית]. לא לך אלא לגר. כלומר [פעמים] שלא יזכה שימכור לך אלא לגר שזה זילות מרובה שעובד לגר. לגר תושב. שאינו גר לכל דבר אלא שכופר בעבודת כוכבים. זהו הנמכר לעבודת כוכבים עצמה. שיהא מכבד ומרבץ לפניה והיינו לעקר שנעקר לצורך עבודת כוכבים. והואיל ומפני עון שסוחר בפירות שביעית גורם שנמכר נחמיר עליו עוד וכשיגאל תהא ידו על התחתונה. אמר ליה הא אהדריה קרא. שחס הכתוב עליו לאחר מכאן דקאמר קרא גאולה תהיה וביובל יצא אחר שנמכר והואיל ואהדריה קרא וחס א)0(נמי) עליה ונגאל ידו על העליונה. וכי יש שנים מרובות או שנים מעוטות. בשמיטה אחת יותר מבאחרת אלא כך פירושו אם נתרבה כספו בשני עבודתו כגון ששבח כשהוא נגאל מחשב אחר כסף מקנתו כדכתיב ואם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב את גאולתו מכסף מקנתו. ואם נתמעט כספו. כגון שהכסיף יהיב בתר (השתא) [השנים] כפי שניו כמו ששוה עכשיו היינו ואם מעט נשאר בשנים וגו' ומהכא ילפינן בפירוש דנגאל וידו על העליונה. ואימא. [להכי אתו הני קראי] דהיכא דעבד תרתי [שני דשמיטה ופיישי תו ארבע שני ופודהו (נגאל) יהיב ליה דמי דארבעי שני לבעליו] מכסף מקנתו שנתן בשבילו והיינו אם עוד רבות בשנים שעבד פחות מחצי שבוע שיתן לו דמי ד' שנים (שנשארו) לפי חשבון שקנאו ואם מעט נשאר בשנים היינו היכא דעבד ארבע ופיישי תרתי ועכשיו הוא נגאל ליתן ליה דמי דתרתי שני והיינו כפי שניו כלומר כפי מעוט שנים שנשתיירו ולהכי הוא דאתו ולא להקל עליו כדקא דרשת. [א"כ. הוא דלהכי אתו לכתוב אם עוד רבות שנים. מאי בשנים. ש"מ דאם נתרבה כספו בשנים שהשביח יהיב מכסף מקנתו להקל כדאמרן]. כסיני. דהכי פירושיהן. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל וחס עליה הלכך כי נגאל נמי חס עליה וידו על העליונה.
<h2>דף לג:</h2>
[מתני'] ואלו הן בתי חצרים. שיש להן דין זה. שתי חצרות של [ב'] ב' בתים אף על פי שמוקפות. דינן כבתי חצרים ככפרים שאין להם חומה אבל פחות א)0מיכן אינן כבתי חצרות. [גמ'] בתי חצרים. משמע כפרים שאין להם חומה. [מה ת'ל שאין להם חומה שאע"פ שיש להם חומה. מוקפות מימות יהושע כמי שאין להם חומה דמו שאינן בתורת בתי ערי חומה. ואימא בית וחצר בית וחצר. דהיינו ב' בתים וב' חצרות ולא שיהו ב' בתים בכל חצר. א"כ. דבית אחד בלבד בכל חצר. ליכתוב. חצרים ולא בעי למכתב בתי דסתם חצר אינה בלא בית אחד. לא ההוא חצר שאין בו בית לא מקרי חצר אלא קרפף ומדאצטריך למיכתב בתי וחצרים ש"מ דב' חצרות של ב' ב' בתים. [מתני'] ישראל שירש את אבי אמו לוי] אינו גואל כסדר הזה. כענין שאר ישראל היורשין קרוביהן ישראל (אלא דינו כבן לוי וכן בן לוי כו') [לפי שהלוים אינן בתורת מוכר שדה אחוזה לב' שנים ולא בתורת בתי ערי חומה לחלוט וכן בתורת חצרים. שנאמר כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם עד שיהא לוי וערי הלוים. משמע השתא דבין ישראל שירש אבי אמו לוי ובין לוי שירש אבי אמו ישראל גואלין בתורת ישראל ולעולם אינו גואל בסדר לוי שמוכר וגואל לעולם עד שיהא לוי ובערי הלוים]. וחכ"א אין דברים הללו אמורין אלא בערי הלוים. [משמע] דחכמים סברי דאפילו ישראל שירש ערי הלוים מוכר וגואל כתורת לוים דבערי הלוים תלא רחמנא אבל בהא פליגי דעד שיהא לוי לא אמרינן. [גמ'] [ואלא כמאן כבן לוי. והא תני עד שיהא לוי וערי לוים כלומר דמי שהוא לוי ובערי לוים הוא גואל בתורת לוי ולא ישראל בערי לוים גואל כבן לוי]. אלא אימא אינו גואל אלא כסדר הזה. שאמרנו למעלה בתורת ישראל בערי ישראל. בשלמא ערי לוים. אשכחן דאית להו גאולה לעולם ולאו מידי אחרינא דכתיב כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם. אבל מנא לן דלוי בערי הלוים דיניה כי האי גוונא ולא איניש אחרינא. דכתיב ואשר יגאל מן הלוים. כלומר לוי שמכר שדהו לישראל יגאל לעולם. [יכול לוי מישראל יגאל. לעולם. שזה. בן לוי יפה כחו בממכרו כדמפר' לעיל. אבל לוי. שמכר ללוי ששניהם יפה כוחם לא יגאל. ת"ל מן הלוים. דאפילו לוי מלוי יגאל. מן הלוים ולא כל הלוים. מן הלוים משמע מעוט כלומר שיש ללוים שאינן בתורת גאולה זו והיינו בן לוי נתין ובן לוי ממזר. (עד שיהא לוי לא אמרינן. דלא בעינן תרוייהו) [אבל עד שיהא לוי וערי לוים לא אמרינן דלא בעינן תרוייהו]. [רבינו גרשום]. א) לכאורה משמע דהתנא בא למעט יותר מכאן דאינן כבתי חצירות ואולי דטס"ה וצ"ל אבל יותר מכאן וצ"ע.
[מתני'] אין עושין שדה מגרש. אותן אלף אמה שסביב לעיר שהן אויר לנוי העיר אין עושין אותן שדה שאין זורעין אותן ולא שדה שהוא לזריעה אין עושין אותו מגרש. בד"א בערי הלוים. כדאמר בגמרא לא ישנה. ולא עיר מגרש שלא יחריבו ערי ישראל. שלא יחריב עיר שהיא מיושבת לעשותה מגרש אויר פנוי שלא ישנה [אותה] מכמות שהיא. מוכרין לעולם. אפילו בשנת יובל עצמו. וגואלין לעולם. אפילו מיד לאלתר כשמכר. [גמ'] לא ישנה. מכמות שהיא. ולפי שנאמר קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. יכול אף זה כן. בן לוי שהקדיש את שדהו יוצא לכהנים ביובל. ערים הללו. של לוים שכתוב ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר. טירים קטנים. כמו מגדלים. אלא עיירות בינוניות. שאין מוקפות חומה אלמא לית להו בתי ערי חומה. לא קשיא כאן שהוקף חומה ולבסוף ישב. שנתנו הם ללוים לית להו א)0[דין] בתי ערי חומה דשוברין חומתן ועושין אותן עיירות בינוניות. כאן שישב. בלא חומה ונתנוהו ללוים. ולבסוף הוקף. שהקיפוהו הלוים מאחר שהיה שלהם יש להם (דין) בתי ערי חומה. בית מושב עיר חומה. שיהא עיר חומה קודם שיש בה [בית] מושב. יכול אפילו הקיפוה ישראל. חומה ואח"כ ישב יהא לה תורת בתי ערי חומה. ונאמר להלן חומה. כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה. מה להלן. שהקיפום עובדי כוכבים חומה. אף כאן. בבתי ערי חומה שהקיפום עובדי כוכבים חומה קודם לכן מיכן קודם שירשו ישראל את הארץ]. תרגמה רב יוסף. כלומר כי האי גוונא אפשר למיהוי להו בתי ערי חומה. שנפלו להם. ערים בירושה מוקפות חומה מאבי אמו ישראל. הן ומגרשיהן. כלומר עם חומותיהן. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל לית להו ללוים אלא היו שוברין חומתן וכו'.
<h2>דף לד.</h2>
ומגרשיהן למיסתרינהו קיימי. כלומר הא עומדין ליסתור חומתן שהרי אין עושין אותן לא טירין ולא כרכין ואכתי לית להו בתי ערי חומה. [אפילו הכי איצטריך. גאולת עולם. סד"א אדמיסתתרי איסתורי. כלומר מקמי דליסתרי אי מיזדבני ליחלטו קמ"ל גאולת עולם. שדה חרמו. שהחרימה ישראל ובאתה ליד כהן והקדישה ולא הספיק לגאלה עד שפגע בו יובל. שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים. ביובל דהאי כהן שמקדיש שדה חרמו הוי כאילו הקדיש שדה אחוזתו ולא גאלה שיוצאה לכהנים ביובל. בשל אחרים. שדה שהקדישה ישראל ולא גאלה שיוצאה לכהנים אני זוכה בה. בשל עצמי לא כל שכן. שאזכה בה שלא תצא מתחת ידי. מה שדה אחוזה של ישראל. שהקדישה ישראל ולא גאלה שיוצאה מיד הקדש לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים יוצאה מידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים כדאמר לעיל בפרק המקדיש שדהו שאחוזתו שלו ואין זו שלו אלא של כל הכהנים. אף שדה חרמו יוצאה. ומתחלקת לכל אחיו הכהנים]. מי דמי התם קא זכי בעלמא. דרחמנא זכי ליה שדה אחוזה של ישראל היוצאה לכהנים עם שאר הכהנים. הכא קא שקיל ליה כוליה. כלומר ממי זכה שיתפוס שדה חרמו לעצמו. אמר רמי בר חמא. אכתי איצטריך דסד"א דהאי ודין הוא דינא הוי הואיל וכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו [ומפרש בסיפרי מנין לישראל שהיה מודד תרומה לכהן ע"ג קרקע מנין שכל כהן שיבא שם באותה שעה שהוא מודד שיש לו חלק בהן כמו זה הראשון ת"ל איש את קדשיו לו יהיו] כלומר לכולן בשוה יכול אפילו מדד לו לתוך קופתו של ראשון שיזכה אחר [עמו] ת"ל אשר יתן לכהן לו יהיה ולא לאחר סד"א כי היכי דזוכה בקדשים שנוטל חלקו עם כהן ראשון אם בא עד שלא מדד לו שאינו יכול לדחותו [והאי שדה חרמו כי קדשיו דמי ולא יהא אדם יכול לדחותו אלא תהא שלו להכי איצטריך היקישא]. מי דמי. האי קדשים לחרמי קדשים. קדשים לאו ברשותו נינהו אלא ברשות ישראל נינהו [בעלמא] קא זכי ליה רחמנא הכא האי שדה חרמו ברשותו הוא [וברשותו] מאן זכי ליה ולאו דינא הוא. איצטריך סד"א הואיל וכתיב כי אחוזת עולם היא להם. דהדרא ליה ביובל ואינה יוצאה מידו האי נמי שדה חרמו אחוזתו היא ולא תצא מתחת ידו להכי איצטריך היקישא דאחוזתו היא שלו אבל שדה חרמו לא אלא תצא מתחת ידו ותתחלקת לאחיו הכהנים. לשון מורי הגאון. קדשיו לאו ברשותו א)0דמוקי ליה להאי קרא בגזל הגר ומת שמשלם קרן וחומש לכהנים [ואשם למזבח]. [רבינו גרשום]. א) עי' ב"ק דף ק"ט דמשמע דמיירי בכהן שבא להקריב קרבנותיו במשמר שאינו שלו דמ"מ עבודתה ועורה שלו ע"ש ואולי דר"ל מדסמיך ליה לקרא דגזל הגר דרשינן סמוכין דהך קרא נמי מיירי בגזל הגר וכגון בכהן שגזל את הגר דיכול להקריב האשם במשמר אחר ועבודתה ועורה שלו.
